החוק בישראל מכיר בארבע עילות שבהתקיים אחת מהן רשאי בית משפט להורות על פירוק חברה. העילה הראשונה היא החלטה מיוחדת של החברה לגבי פירוק בידי בית משפט, והעילה השנייה תקפה לגבי חברה שלא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדתה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה. העילה השלישית שכיחה ונפוצה יותר ומתייחסת למצב של חדלות פרעון, בעוד העילה הרביעית היא פירוק מן הצדק והיושר.
פירוק חברה על ידי בית המשפט מתחיל בהגשת בקשת פירוק. את הבקשה יכול להגיש נושה לו חייבת החברה כספים, או החברה עצמה. בנסיבות אחרות יכול גם בעל מניה בחברה להגיש את הבקשה. בכל מקרה, בית המשפט דן בבקשה ובודק האם מתקיימת עילה המחייבת מתן צו עבור פירוק חברה. לאחר בקשת הפירוק ועוד לפני מתן הצו רשאי בית המשפט למנות מפרק זמני שתפקידו לשמור על נכסי החברה.
מתן צו פירוק
השלב החשוב יותר של פירוק חברה בא לידי ביטוי במתן צו הפירוק עצמו. מאותו רגע מתבצע עיכוב הליכים, ונושה לא יכול עוד לתבוע את החברה, לדרוש ממנה את פרעון חובו או לאכוף את חיוביה כלפיו. בשלב זה גם אי אפשר להוציא נכסים מתוך החברה. כונס הנכסים הרשמי מבצע הערכה בדבר מצבה הכלכלי העדכני של החברה, הסיבות לכשלונה והשאלה האם בוצעה בה תרמית מסוימת המצדיקה חקירה. כונס הנכסים הרשמי מעביר את המלצותיו לבית המשפט, אשר ברוב המקרים פועל על פיהן. במקביל, הכונס הרשמי מכנס אסיפות נושים ובעלי מניות על מנת שיציעו מועמד לתפקיד המפרק הקבוע.
השלבים האחרונים בתהליך פירוק חברה הם מינוי מפרק קבוע וסילוק החובות. בנוסף, לאחר שחברה חוסלה אין אפשרות לתבוע אותה.